ג'וחא בתל אביב

ג'וחא התבגר והתברגן ובבוא העת התבשר כי יש לו פרקינסון.  ומכיוון שג'וחא הוא, כרגיל, ג'וחא, הוא לקח את מצבו החדש בקלות, או לפחות רצה כי יחשבו שהוא לוקח בקלות.

וכך יום אחד מצא עצמו ג'וחא משקשק בידו משקה ראשון בבר תל אביבי קטן. 

"תגיד" שאל את הברמן, "מה הדרך הכי מהירה לעצבן אותנו, הפרקינסוניסטים?" ומיד ענה, "פשוט תבקש מאתנו לא לזוז..."

חייך הברמן ומילא את כוסו של ג'וחא מחדש, "תגיד, מה יותר עדיף שיהיה לך, אלצהיימר או פרקינסון?"

"פרקינסון, כמובן!" גיחך ג'וחא, "עדיף לשפוך חצי משקה מאשר לשכוח איפה, לעזאזל, שמת אותו".

"אתה יודע", התערב בשיחה בחור כבן ארבעים שישב שני כסאות מג'וחא, "אומרים שצחוק יפה לבריאות", אמר ולגם בזהירות מהמרטיני. "סבתא שלי חולה בפרקינסון.  אנחנו מריצים עליה בדיחות, צחוקים וכאלה, צוחקים עליה כל הזמן ובכל זאת היא לא מבריאה" נאנח, "הלכה לי כל התאוריה".

"תצחקו, תצחקו" אמר ג'וחא וגמע מהמשקה בנדיבות, "יש לפרקינסון גם יתרונות...תשאלו את אשתי" גיחך, "הסקס מעולם לא היה טוב יותר, וזה רק הולך ומשתפר עם הזמן" קרץ לברמן, "רועד ומשתפר".

"אבל", הרים ג'וחא את קולו והסתובב לקהל הקטן של אורחי הבר, "אבל יש לו גם חסרון.  קטן." לקח ג'וחא נשימה עמוקה.  "צריך לשכוח מסנדלים.  סנדלים לא הולכים טוב עם פרקינסון.  ביקור אחד במשתנה יספיק כדי ללמוד לקח." לעס את המילים לאיטו, "סנדלים – יוק!"

"יש לי אחת", השתעל הברמן והציב עוד צ'ייסר על הדלפק. "שמע, הרופאים אומרים שסוף סוף נמצאה תרופה להצטננות.  פשוט, מזריקים לך פרקינסון מרוכז ישר לווריד.  תוך שבוע אתה מנער מעל עצמך את הצינון.  שבוע, זה כל מה שצריך".

"טוב!" גמע ג'וחא את הצ'ייסר באחת, "יש לי גלקסי של סמסונג, טלפון חכם, יעני,  כל הזמן ברטט.  חכם חכם אבל עובד רק על רוטט".

תשמעו סיפור, חזר לשיחה ההוא מהכיסא השני.  "אלמן מבוגר אחד, התיידד בבית גיל הזהב עם אלמנה אחת.  סיפר האלמן לאלמנה כי אשתו, זכרה לברכה, נהגה ללטף לו את המה שמו כל ערב לפני השינה כדי לעזור לו לישון.  מתוך חיבה ורחמים, החליטה האלמנה להעניק לו את אותו השירות, כל ערב, לפני השינה.

כעבור שבועיים ראתה האלמנה את האלמן עם תושבת אחרת של בית גיל הזהב.

"במה היא טובה יותר ממני?  מה יש לה שאין לי?" הטיחה כלפיו ברוגז.

"פרקינסון", השיב האלמן בחיוך.

"שמע", לאט ג'וחא, "ערב מעולה.  מרעיד לבבות, משקשק חלציים, מנפנף סיפורים.  ערב נפלא...אני עף הביתה.  מחר אותה שעה?"

עמיר כרמין

נ.ב.
אם גם לכם יש איזה סיפור נחמד על פרקינסון, או בדיחה טובה – קדימה, הכו על הברזל בעודו חם.  בואו יחד נסיר את הלוט מעל פרקינסון, נחשוף את ערוותו ברבים.  נחזיר אותו לגודלו הטבעי.

What the heck were you thinking?

How about this scenario?
I am sitting in a meeting, relaxed and happy.  The sun is shining.  The air condition is optimized to provide 25 degrees Celsius.
All is well, until the moment I need to speak.  I am not talking about a presentation in front a classroom full of students.  This is an intimate 3 people meeting.
I start talking, and about 10 seconds into the discussion I feel my left arm starts twisting.  I am grasping the chair arm, hold it tight.  It helps control the tremor.  The tremor than spreads to the body, and gently vibrates my shoulders.
Should I mention the word Parkinson?  Should I address the question the people in the meeting do not ask?
Usually, I say nothing.  Many people know, and those who don't, most likely will ask the others, once the meeting is over.
When it comes to a large audience, usually I say "guys, you will see that I have problems with  my left hand.  It shakes and it does not move well comparing to the other hand.  They call it Parkinson.  Now, when this issue is off the table, let's start the session".

This is the first post of what I hope will be a journey.  Part of the posts will be written in English, but most posts will be in Hebrew.
My purpose in writing this blog is to present the small day to day little details that make this think called life with Parkinson.  Funny moments, sad moments and all that is in between.

SO... my first question to you is this: what would you do if you were me?  Should I present my friend Parkinson at the beginning of every meeting  where new people participate?  Should I keep my mouse shut?  What would you do?

Amir Karmin