לפני כשבוע שמעתי את המונח הזה לראשונה. רפואה פליאטיבית (Palliative Care) אינה מונח רווח בציבור, למרות שאולי היה צריך להיות. גם בקרב הרופאים המונח אינו שגור וידוע.
לא ציינתי בבלוג, באף אחד מהפוסטים, את היותי פעיל בעמותת פרקינסון בישראל. הגיע הזמן לציין זאת.
אחת שציינו, אוסיף כי לעמותה ועדה רפואית מייעצת וועדה למקצועות הבריאות המעניקה ייעוץ משלים בשטחים כגון פיזיותרפיה, רפוי בעיסוק, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, דיאטה ועוד.
הנהלת העמותה והועדות המייעצות מקיימות ימי תכנון ועדכון הדדי אחת לחצי שנה. במפגש האחרון, כאמור, לפני כשבוע שמעתי לראשונה על רפואה פליאטיבית. שמעתי ומצא חן בעיני.
התחום הפליאטיבי מתמקד בחולה ובתפיסתו את המחלה. חולים במחלה סופנית - סרטן למשל, או כרונית פרוגרסיבית כמו פרקינסון תופסים את מחלתם באופנים שונים ומגיבים אליה באופן שונה האחד מהשני. המחלה אחת היא, החולי אותו חש החולה הוא אינדיבידואלי.
לכן, לצד הטיפול התרופתי הנגזר ממצב המחלה, יש לבנות טיפול משלים הנגזר מתפיסת החולה את מצבו. חולה אחד יפגין נחישות וכח עמידה, חולה אחר יהיה מדוכא ולשלישי יהיו כאבים חזקים - לכולם אותה מחלה באותה דרגת חומרה.
הגישה הפליאטיבית תשאף לשים את החולה במרכז. רק הוא יודע כיצד הוא מרגיש ומה ישקיט את מכאוביו ויקטין את קשייו. גישה זו גם דוגלת בטיפול רב מקצועי, המכניס לזירה הטיפולית את מקצועות הבריאות, בנוסף לרפואה.
אין מדובר רק בחולים לקראת סוף חייהם, אלא בחולים בכל שלבי מחלתם. פחדי מוות ופחדים בכלל, כמו גם כאבים ומצב נפשי בעייתי אינם מופיעים רק כאשר הסוף נראה לעין. זו נחלתם של חולים קשים בכל השלבים.
בקיצור, יופי של הרצאה, גישה שאהבתי.
בכלל, עתה שאני חלק מקהל החולים, התמונה ברורה ובהירה: האדם הוא ישות שלמה ומורכבת הנמצאת, לכאורה, בשווי משקל. המחלה מפרה שווי משקל זה. הפרת האיזון היא כוללת - גוף ונפש וכל מה שביניהם. מכאן כי גם הטיפול צריך להיות כולל - גוף ונפש וכל מה שביניהם.
עמיר כרמין
