אני רץ ושומר על כושר סביר כבר למעלה מ 20 שנה. זה התחיל כדרישות מקצועיות לתפקיד הקב"ט בניירובי, קניה. התפקיד נגמר, הריצה נשארה.
שמירת הכושר התבטאה בשלוש ריצות בשבוע, למרחק של שלושה-ארבעה קילומטרים. לקינוח, מדי פעם, שכיבות סמיכה וכפיפות בטן. בסך הכול כארבעים דקות פעילות.
למעשה, הרמז הראשון כי משהו לא תקין גופנית, הופיע בזמן ריצה. שבת אחת אחרי הצהריים, לפני כשמונה – תשע שנים, באמצע הריצה התכווצו שרירי כף הרגל השמאלית. זה הרגיש כמו ההתכווצויות שהיו קורות לנו בבריכה, כשהיינו ילדים, והיינו במים יותר מדי זמן. עברתי להליכה וההתכווצות נרגעה, אבל הופיעה שוב גם בריצה הבאה ובזו שאחריה, עד היום.
ה"ריצה" אינה ריצה במובן הרגיל של המילה, מפני שההתכווצויות בכף הרגל השמאלית נמשכות כסדרן. אני רץ עד בוא ההתכווצות, מחליף מקצב ל"הופה היי" בדילוגים, לכמה עשרות מטרים, כדי למתוח מחדש את שרירי כף הרגל, ממשיך בריצה עד בוא ההתכווצות הבאה. אחרי שני "הופה היי" אני עובר להליכה לכמה דקות, לתת לרגל לנוח. כשנרגעים שרירי כף הרגל, הריצה נמשכת עד ההתכווצות הבאה, עוד פעם "הופה היי" וחוזר חלילה.
מאז האבחנה העליתי את מינון הריצות לארבע פעמים בשבוע ובשבתות אני מכפיל את מרחק הריצה. כבר זמן מה כל אימון כולל שכיבות סמיכה וכפיפות בטן. הפרקינסון מגביל ואני מגדיל. שווה להשקיע כל מאמץ כדי לעכב את הגדלת מינון התרופות.
על זריזות הגוף ויכולותיו יכולתי לסמוך תמיד. כילד, טיפסתי על כל מה שעמד בדרכי, כולל טיפוס על מיפתחי דלתות, בכוח הידיים והרגליים שלחצו כנגד משקוף הדלת. כנער בתיכון, הצטיינתי בריצה ובקפיצה למרחק. הייתי שחיין לא רע. ייצגתי את בית הספר בתחרויות שחיה, במשחי החזה, ובאתלטיקה – 100 מטר ריצה וקפיצה למרחק. בצבא, הייתה זו הקואורדינציה הטובה, כך אני מאמין, שסייעה לי לסיים בהצלחה את קורס הטייס.
זו הסיבה שהפגיעה בזריזות הגוף וביכולותיו מרגיזה אותי כל כך. אני לא בורח מהמציאות. לפרקינסון דרכים משלו. מתקדם לאט, אבל בטוח. ברור לי שזה קרב מאסף. אבל מבחינתי, התוצאה הסופית אינה מה שחשוב, אלא הדרך.
השבוע עברתי לחמישה אימונים בשבוע.
עמיר כרמין
