אחת לחצי שנה מגיע זמן ביקור רופא. זה לא שמשהו באמת משתנה בכל חצי שנה. סליחה, חוזר בעצמי, במחשבה לאחור, תמהיל התרופות השתנה. גדל. מכדור אחד לפני שש שנים לחמישה סוגים שונים, נכון להיום ועוד היד נטויה.
אני במעקב באחד מבתי החולים במרכז הארץ. אחד מאלה שיש להם מרפאת "הפרעות בתנועה" - כנוי מכובס לפרקינסון.
הזמן הנקוב בהזמנה הוא 13:15 ביום ה' בשבוע.
ביום חם של מאי, בשעה 12:20 אני חולף במסדרון בדרך לדלפק הקבלה.
"התור שלך רק בעוד שעה" מצייצת המתנדבת (בעלה, עליו השלום, היה חולה פרקינסון. לאחר שנפטר התחילה להתנדב במרפאה, מכירה כל חולה, כולל משפחתו הקרובה והרחוקה)
"באתי מוקדם כדי לסיים מוקדם" אמרתי וחיוך על פני.
"תשכח מזה" השיבה, "אתה כבר מכיר את הדר'. לא משנה מתי תגיע, תמיד תחכה שעתיים והיום הוא עוד נתקע במחלקה, התחיל מאוחר וסוחב חצי שעה איחור. לפחות חצי שעה...אני הולכת לעשן. אני בחוץ, אם צריך אותי" נפנפה בקופסת הסיגריות ויצאה למרפסת.
לפני בתור שלושה פציינטים . מזל שהבאתי איתי עיתון, תוך דקות שקעתי בסודוקו.
הגיעה העת. השעה 13:20 ואני צועד מעדנות לחדר הרופא. אחרי לא היה אף פציינט. כבר כשנכנסתי למרפאה הייתי האחרון בתור.
ראיתי לא מזמן את הסדרה הדקומנטרית "איכילוב". אחת הרופאות, זו שמתמחה בפנימית, כמדומני, ציינה בהתעלות שיש משהו ממש מושך בדלקות ופצעי לחץ. אני יכול בקלות להזדהות עם הנוירולוגים. מקצוע נקי, נוירולוגיה, לא צריכים לשכשך בדלקות ומוגלה כדי להפגין את מיומנות מקצועית.
"תעשה טיול,תלך מסביב" הורה לי הרופא. "מסביב לכיסא" הדגיש בעודי מתמרן מסביב לשולחן ובין הכסאות במשרד הקומפקטי, שלא לאמר ספרטני, של הרופא.
"זה לא יעבוד ככה" הפטיר ידידי הנוירולוג, למשמע תשובתי לשאלה "אז איזה כדורים אתה לוקח?". ובכן לקחתי את החירות שלא להגדיל את המינון כמו שקבענו בפגישתנו הקודמת.
"אמנם סיכמנו שנלך צעד צעד בראיה ארוכת טווח שלוקחת בחשבון את תופעות הלוואי וירידת יעילות התרופות", דקדק הרופא, "אבל אין סיבה לסבול".
"לא סובל" ציינתי. "רק קצת, בחיבורים בין זמני התרופות, כשהשפעתן כבר יורדת ועדיין לא הגיעה העת למנה הבאה, רק שם קצת קשה לשלוט על הרעד".
הוא לא ויתר לי על "תפתח ותסגור אגרופים מהר, עוד יותר מהר" וגם על "תושיט ידיים קדימה, כף יד פתוחה. עכשיו תסובב למעלה - למטה" כמו גם על "תקום לעמידה", "תשכב על הגב" שממשיך ל"עכשיו תתהפך" ואיך אפשר בלי "תנפח את הלחיים" ו"תסגור את העיניים" כאשר הוא מנסה לגרום לי לנשוף את האויר ולפתוח לי את העיניים העצומות לרווחה.
לחצנו יד על ההסכם החדש: עולים משני רבעי דופיקר וחצי סינמט ביום לשלושה רבעים של דופיקר לפני קינוח חצי הסינמט.
נראה לי שהפעם אכבד את ההסכם בינינו, בין הנוירולוג שלי וביני.
הרי נפגש בעוד חצי שנה ובעוד חצי שנה וכך הלאה. תמיד יהיה זה אותו הריטואל. "תפתח, תסגור, תלך, תשב, תתהפך". חבל לקלקל יחסים כה עשירים ובעלי משמעות.
כן, הפעם אכבד את ההסכם.
עמיר כרמין
