האמת, זאת היתה סערת גשמים שלא נראתה שנים.
אשתי התקשרה אחה"צ ואמרה שלקח לה שעתיים להגיע מעין שמר לחדרה, מרחק 10 ק"מ. נסעה דרך פרדס חנה, במקום דרך כביש 65 שהיה סגור. כל זאת כדי לגלות שהדרך לביתנו בשכונת בית אליעזר מוצפת וחסומה. היא החנתה את המכונית במעלה הרחוב, הרחק מאיזור ההצפה, הלכה ברגל לבדוק אם אפשר לחצות. אי אפשר. עתה היתה ספונה בבית קפה קטן, מנסה להתחמם.
כל הרחובות המובילים לבית אליעזר היו פקק אחד גדול. חניתי, איכשהו וחברנו יחד לכוס קפה.
אחרי כשעה נראה כי משהו זז. הפקק נפתח. מיהרנו לרכב שלי והצטרפנו לזרם, רק כדי לעמוד מחדש, מרחק קצר אחרי כן.
לאחר שעה ברכב התקדמנו חמישים מטר. הבנו שככה זה יגמר עצוב.
חתכנו הצידה ברמזור הקרוב ונסענו לדירתנו החדשה.
את המפתחות לדירה החדשה קיבלנו לפני שבוע. הדירה עדיין ריקה חוץ מדברים חדשים שקנינו, ושהחלו להגיע: כיריים, תנור, קולט אדים ומזרן חדש. עדיין בניילון.
כמו זוג צעיר ונלהב, חמקנו לדירה, פרסנו את המזרן, עם הניילון, על רצפת הפרקט בחדר השינה, הפעלנו מזגן על חימום מירבי (מזל שהתקינו לפני יומיים) והלכנו לנוח.
ב 11 וחצי בלילה יצאתי ברגל לראות הכלו המים. לא כלו. פקק המכוניות השתרע עד לאופק כאילו ולא קרה כלום בשלוש השעות שעברו מאז יצאנו ממנו.
חזרתי לישון.
בחמש בבוקר קמנו. פקק המכוניות התפוגג. בזהירות ניווטנו את דרכנו בין מכוניות משותקות והרבה בוץ, חזרה לביתנו הקט.
מה לזה ולפרקינסון? האמת, לא הרבה. עיקר האתגר היה לחלק נכון את התרופות, מפני שלא ידעתי מתי נגיע חזרה הביתה. מסקנה: צריך שתהיה רזרבה זמינה. כמו משקפי קריאה. אחד במשרד, אחד ברכב, אחד בתיק המחשב.
אוסיף ל TO DO LIST שלי לשבוע הבא.
עמיר כרמין
