"אה, יש לך פרקינסון" אמרה הרופאה בטון נון שלנטי. "יש היום תרופות מעולות. זה לא צריך להפריע לך עוד הרבה שנים". האמת, זה קצת עצבן אותי. פעמיים בשנה יש לי פגישת מעקב עם הנוירולוגית בקשר לבעיה אחרת. זה כבר קרוב לשנתיים שאני מספר לה על התכווצויות ברגל בעת ריצה וכי היד השמאלית כפופה מעט ומתוחה מעט. כבר קרוב לשנתיים התשובה דומה, "זה לא שייך לבעיה שלך, זה משהו אחר".
רופאת המשפחה, המליצה בהחלטיות על גרב אלסטית לרגל ובדיקה אורטופדית בכף הרגל. זרקתי את המרשם לגרב בפח הקרוב ולא הלכתי אליה יותר.
רק כשציינתי בפני הנוירולוגית כי לעיתים, ממש בשבועות האחרונים, היד רועדת בכעין רעד עדין, רק אז היא אמרה "פרקינסון".
כמובן שהלכתי לרופא נוסף, מן הנוירולוגים המובילים בארץ. הוא אשרר את האבחנה בהסתייגות "יש לך פרקינסוניזם. רק הזמן יוכיח אם זה פרקינסון או לא".
למנהלת שלי סיפרתי בפגישת העבודה הבאה שלנו. "יש לי לפחות יתרון אחד עלייך" אמרתי לה, "אני יודע שבגיל מבוגר אהיה על כסא גלגלים ואילו את לא יודעת מה יהיה איתך".
לשאר חברי לעבודה לא סיפרתי. השתעשתי בעובדה שעם תרופות, הסימפטומים הם למעשה בלתי נראים. השקעתי תשומת לב רבה בצורה בה אני מנהל את תנועות הידיים, כך שלא יהיה רגע של מנוחה, כי בעת מנוחה מופיע הרעד.
בוקר אחד שאלה אותי עמיתה לעבודה "עמיר, תגיד לי, למה היד שלך כפופה ככה? שמתי לזה לב כבר מזמן". מה יכולתי לענות? "אה, זה כלום. סתם. שום דבר" השבתי.
במועד אחר יצא הצוות אותו ניהלתי, לסדנת גיבוש ביער. באחד התרגילים, אחזנו ידיים אחד עם השני לדקה בערך. הרעד ביד השמאלית הופיע. ארגנתי מחדש את אחיזת כף היד כדי להעלים אותו. הסתכלתי בזו שלשמאלי. היא לא שאלה כלום. אולי לא שמה לב, אולי התביישה לשאול.
בתרגיל אחר היה צריך לטפס על עמוד ולגעת בראשו. אני קל משקל ובימים כתיקונם טיפוס כזה אני עושה בקלות. טיפסתי. עד מחצית גובה העמוד הכל הלך בסדר. אחרי זה היה קשה ומה שמוזר, היה פער גדול בין חוזק הצד השמאלי לימני. השמאלי היה חלש יותר וגם נחלש בקצב מהיר יותר מהימני. לא ויתרתי ואיכשהו השלמתי את הטיפוס. אחרי שירדתי, כף יד שמאל רעדה מאד. שילבתי ידיים מאחרי הגב. הרעד היה עיקש ונמשך דקות ארוכות.
באחד הימים, כשנתיים אחרי האבחון, ישבתי בישיבת עבודה עם אחד מהמנהלים בצוות שלי. בסופה, כאשר עמד לצאת, הסתובב הבחור ואמר "שמע, אשתי היא פיזיותרפיסטית מנוסה. תיארתי לה כמה תופעות שראיתי אצלך והיא אמרה שזה נשמע כמו פרקינסון. היא מטפלת בחולים רבים ומכירה את התופעות", ציין. "תגיד, חשבת להיבדק?"
ועכשיו תשאלו אותי: לגלות או לא? מתי זה "נכון" לפתוח את הקלפים ולהצהיר "יש לי פרקינסון"?
האמת, לא יודע. בדיעבד, ברור לי שהסביבה רואה שמשהו לא תקין הרבה לפני שהבנאדם מוכן להודות בכך. לעצימת העיניים הזו יש מן הברכה, "אם אחרים לא רואים אז זה סימן שאין סימפטומים. אם אין סימפטומים גלויים, אז תהליך ההדרדרות נעצר בוודאי. יופי!"
מצד שני, לחשיפה יש כוח: סוף להסתרות, סוף להעמדת הפנים.
מה נכון יותר? שפטו בעצמכם.
עמיר
